פרשת תְּצַוֶּה

פרשת תְּצַוֶּה

שלום. השבת נקרא את פרשת "תצוה", השניה בסדרת הפרשות המופיעות בספר שמות והעוסקות בבנין המשכן- בית לה'- בהיות ישראל במדבר, לאחר מתן תורה. אלא שבעוד פרשת תרומה עוסקת במפרט בנין כלי הקדש שהיו במשכן, ואח"כ בבית המקדש. ובמפרט בנין המבנה עצמו. עוסקת פרשת "תצוה" במפרט בגדי הכוהנים. אלא, שבסופה, היא עוסקת במפרט הבניה של מזבח הזהב.
 
שני מזבחות היו במשכן ובבית המקדש, אחד "מזבח החיצון" שהיה בחצר המשכן והמקדש ושימש להקרבת קרבנות, והשני, "מזבח הזהב" שהיה בתוך המבנה, ועליו הוקרבה הקטורת, ומובן בפשטות, שהקרבת הקרבנות אשר לוותה בשירת הלוויים, כאשר הקרבנות עצמם נשרפים על מדורת אש גדולה – הייתה בקול רעש גדול, בעוד שההקרבה של הקטורת, בתוך המבנה, הייתה, מעצם טבעה, נטולת כל רעש, הפיצה ריח נעים, והייתה רחוקה מעיני הבריות. ככלות הכל, נשאלת השאלה, מדוע ובמה שונה מעמדו של מזבח הזהב, מזבח הקטורת, שמפרטו נאמר בתורה בסוף פרשת תצוה, ובנפרד מהכלים כולם?
 
עונה על כך הרבי מליובאוויטש בשיחה מיוחדת שערך לתורמים המתנדבים לישיבות חב"ד, בשנת תשט"ו: "התורה מרמזת בכך, שהתכלית של כל העבודות במשכן הוא- עבודת הקטורת שהיתה על מזבח הזהב, ששם היה נכנס רק הכהן שהקטיר את הקטורת, ושם היו רק הכהן והקב"ה… רק בעבודת הקטורת בכל יום על מזבח הזהב, היו שם הכהן והקב"ה לבדם, ושם היתה השראת השכינה. וכן הוא בעבודת האדם לקונו בכל יום: התכלית והשלימות של העבודה היא- לזכות לעסוק בתורה ומצוות בכלל ובצדקה בפרט ללא פרסום… שיהיה באופן של מתן בסתר, שאף אחד לא ידע מזה, מלבד הקב"ה בעצמו". שבת שלום.

שתף את הפוסט

אודות הכותב

תגובות

תגובות סגורות.

Facebook

X