פרשת צַו

פרשת צַו

שלום. השבת נקרא את פרשת "צו", שמצוותיה הפשוטות הן "צו את אהרן ואת בניו לאמור"- פקודת הקרבנות הניתנת ע"י משה לכהנים שומרי משמרת ה'. אלא שכתמיד התורה נדרשת ברבדים רבים, בודאי כשהמדובר הוא מעשה הקרבנות, ועל אחת כמה וכמה, כאשר ביטויים "אש המזבח תוקד בו", ו"האש על המזבח תוקד בו לא תכבה" ו"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" חוזרים ברצף, פסוק אחר פסוק, בתחילת הפרשה.

הרבי מליובאוויטש מביא בענין זה את דבריו של רבי חיים בן עטר, המכונה על שם פירושו בעל ה"אורח חיים" הקדוש, האומר שמשמעות הפסוק "צו את אהרן ואת בניו לאמור, זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" מכוון לכך שבכל עת, אש התמיד הפנימית המצויה אצל כל יהודי- בוערת. וכוונתו הפנימית של הפסוק היא שאש התמיד ממשיכה לבעור "כל הלילה"- כל זמן משך הגלות, "עד הבקר"- לעת הגאולה אמיתית והשלימה.

דברים אלו מתקשרים לביאורו הנפלא של ה"חתם סופר" על הנאמר בראשית ההגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" ושואל ה"חתם סופר" מה הקשר בין משפטי פיסקא זו, הפותחת את ההגדה? ותשובתו – מידי שנה שואל היהודי את עצמו "מה נשתנה, הרי "הא לחמא עניא"- זהו לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים, ואותו אנו אוכלים אלפי שנים, מידי שנה, דור אחר דור?" ומשיב היהודי "כל דכפין ייתי ויאכול"- במצרים לא ניתנה תורה ולא היו מצוות, והקב"ה קצב את זמן גלות מצרים לארבע מאות שנה, ולנו, כיהודים, לא הייתה שום יכולת לשנות את ההחלטה האלוקית, וכך המתנו לגאולתנו. אך משנתנה תורה "וגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה", אנו מכריזים "כל דכפין ייתי ויאכול"- בואו ונרבה בצדקה בכלל ובערב חג הפסח בפרט, או אז נשנה את פני המציאות ו"השתא הכא"- אמנם השנה עדיין הננו בחשכת ליל הגלות, אך לשנה הבאה נזכה בעז"ה להיות בירושלים הבנויה בגאולה שלמה.

שבת שלום.

שתף את הפוסט

אודות הכותב

תגובות

תגובות סגורות.

Facebook

X