פרשת וָֽאֵרָ֗א

פרשת וָֽאֵרָ֗א

שלום, ו”חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה” – בוקר טוב לאחר האבדן הנורא של איש צדיק ותמים במעשיו, הרב רזיאל שבח הי”ד, ויהיה דבר התורה השבועי לע”נ נשמתו הקדושה והטהורה.
השבת נקרא את פרשת “וָֽאֵרָ֗א” ובה החרפת העימות בין משה ואהרן מחד, ופרעה מאידך, סביב דרישתו של משה לשלח את בני ישראל ממצרים. השיח עובר למישור האות והמופת במעמד הפיכת המטה לנחש, אף חרטומי מצרים עושים כן, אך מטה האלקים בולע את מטות החרטומים, ומכאן מתחיל תהליך מכות מצרים.

האדמו”ר הזקן, מייסד חסידות חב”ד, שיום ה’ כ”ד טבת, הוא יום הסתלקותו ויום פקודתו, שואל בכמה מכתביו מדוע יציאת מצרים זוכה לאיזכור ושיח, יום יומי, יותר מכל נס וגאולה אחרת בתולדותינו? ועונה שסיפור גלות מצרים עוד לא תם, והמאבק התרבותי והאמוני בין כנסת ישראל לתפיסת העולם המצרית לא הסתיים ביציאת מצרים, אלא רעיון המאבק שריר וקיים בכל דור ודור, ולכן אנו מצווים לזכור את יציאת מצרים ולחיות את רעויונותיה בכל שעה ושעה. בסיס התפיסה המצרית הוא העצמת האדם והטבע, על אף ההבנה שיש אלקים והוא בורא העולם,סברו המצרים, שככלות הכל אין לקב”ה השפעה ושליטה על מציאות העולם העכשווית, וכדבריו החוזרים ונשנים של פרעה “מי ה’ אשר אשמע בקולו!?”, למול השקפה זו ניצבים משה ואהרן ומנחילים לתודעה המצרית “כי אין כה’ אלקינו בקרב הארץ”.

אולם- אומר הרבי מליובאויטש- ממעמד עימות הנחשים, בין מטה אהרן ההופך לנחש לבין מטות החרטומים, יש ללמוד שכשבאים להתעמת עם הזולת על רקע אידיאולוגי, יש לשלוח את “מטה אהרן”- אהרן נודע כאוהב שלום ורודף שלום, ולכן, גם כשצריכים להתעמת עם זולת בדרך קשה, כדוגמת מטה, יש לעשות זאת עם “מטה אהרן”- ללא אגרסיביות ובדרכי נועם ושלום., ובכלל, כשצריך ל”בלוע” זולת, יש לעשות זאת ע”י מטה המסמל קור רוח ואיפוק, ולא ע”י תנין המסמל כעס והתרגשות. כל דעה היא דעה, אפילו כשאינה לגיטימית, והעימות הוא עם הדעה ולא עם האדם, בו יש לנהוג בקור רוח ובדרכי נועם ושלום. שבת שלום.

שתף את הפוסט

אודות הכותב

תגובות

תגובות סגורות.

Facebook

X