פרשת דְּבָרִים

פרשת דְּבָרִים

שלום. השבת נקרא את פרשת “דברים” הפותחת את ספר דברים, והנפתחת בפסוק “ואלה הדברים אשר תשים לפניהם” ורצף המקומות, הביא את רש”י לומר מיד בתחילת הפרשה, שלא בהכרח שהדברים נאמרים על מקומות, אלא רומזים לאירועים במסעות המדבר, וכפי שהוא אומר “לפי שהן דברי תוכחות, ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום (=הקב”ה) בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של שיראל”. ודבריו אלה של רש”י הובילו את חכמי ישראל למצא רמזים נוספים בפרשה לעבודת ה’, הטמונים בכתובים.

בסוף הפרשה, כשמתאר משה את כיבושי ישראל בעבר הירדן המזרחי והגולן, אומרת התורה “ונקח בעת ההיא את הארץ… מנחל ארנן עד הר חרמון” וממשיכה התורה “צידונים יקראו לחרמון שרין והאמורי יקראו לו שניר”. ושואל ה”אוהב ישראל” מאפטא מה משמיענו בזה, ולמה כתבה התורה דווקא על חרמון כיצד הוא נקרא בפי כל אומה ולשון?

ובדרך רמז נפלאה הוא אומר שחרמון רומז ליצר הרע על שם שהוא מחרים ומחריב את האנשים הסרים למשמעתו, וגם על שהוא מצודה, לשון חרם ורשת. “והנה הצדיקים רצונם ותשוקתם תמיד להיות ימין ה’ רוממה בכל העולם וגם רצונם להפיל ולהשפיל לארץ את היצר הרע הנקרא גם שמאל… וזהו פירוש הפסוק “צידונים” היינו הרשעים שהולכים מן הצד ואינם הולכים בדרך הממוצע שהוא דרך הישר לפני איש… והם קוראים לחרמון שהוא היצר הרע שרין, ראשי תיבות – שמאל רם ימין נופל, שרצונם להכניע הקדושה ח”ו ולהיות “עבד כי ימלך”, אבל ה”אמורי” היינו הצדיקים שמשבחים תמיד לקב”ה, מלשון “ואת ה’ האמרת”- יקראו לו שניר, שרצונם תמיד שיהיה שמאל נופל ימין רם, שהוא ראשי תיבות-שניר”.

שבת שלום.

שתף את הפוסט

אודות הכותב

תגובות

תגובות סגורות.

Facebook

X