ב"ה

הנשמה אינה מתה לעולם (הרבי מליובאביץ').

"אלוקי, נשמה שנתת בי – טהורה היא. אתה בראתה, אתה יצרת, אתה נפחת בי ואתה משמרה בקירבי ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבוא…" (מתוך ברכות השחר).

המוות בתפיסה היהודית איננו סוף, כשאדם ניפטר, הוא ממשיך להתקיים. המוות הינו אובדנו של הגוף הפיזי בלבד (לכם משתמשים במילה "ניפטר" – כאשר הכוונה היא, שהנשמה "נפטרה" מהגוף). לכן כאשר אדם מת, הוא "בסך הכול" מחליף את מצב הקיום שלו. הוא פושט את המעטפת החיצונית של הגוף וחוזר אל הקיום הרוחני שלו, כנשמה רוחנית – אלוקית המתקיימת בקיום נצחי. הנשמה מוסיפה לחשוב ולהרגיש, לקלוט ולתקשר, אלא שכל זה מתקיים בעולם עליון ורוחני יותר.

"לפעמים נשמת אדם יורדת לעולם הזה וחיה כאן שבעים, או שמונים שנה, רק בשביל לעשות טובה ליהודי בגשמיות, או ברוחניות" (רבי ישראל הבעל שם-טוב).

החיים בעולם זה הם שליחות. הנשמה ירדה לעולם הזה (ולצורך כך התלבשה בגוף גשמי), על מנת למלא תפקיד ויעוד מסוים. לכל אדם ישנה שליחות אישית מיוחדת רק לו (הנגזרת משורש נשמתו). שר השליחות הזאת מסתיימת, הנשמה חוזרת אל מקורה האלוקי – רוחני הטהור.

יחד עם זאת טוב וחשוב כן לחיות כאן בעולם הזה.

"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (פרקי אבות).

מופיע בספרי הקבלה והחסידות שלמרות המעלות הנפלאות הקיימים בעולם הרוחני, הטהור והזך שלשם הולכת הנשמה לאחר פטירתה, דווקא העולם שלנו (שלפעמים לא נראה הכי נחמד ומאיר פנים) ונחשב לעולם הכי ירוד ונחות מבחינה רוחנית בהשוואה לעולמות העליונים ששם מתקיימות הנשמות (והמלאכים) הוא העולם הכי חשוב ותכלית הבריאה. מכיוון שרק כאן בעולם הזה אנחנו יכולים למלא את הייעוד המיוחד שקבע לנו הבורא ועל ידי כך להיות שותפים בבריאה וביעוד שלשמו נברא העולם. תורת החסידות לומדת את תכלית בריאת העולם מפסוק המופיע במדרש תנחומה "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – הקב"ה ברא את כל הבריאה (כל העולמות הרוחניים-העליונים, המלאכים, גן עדן, גהנום וכיו"ב) בשביל שהיהודי על ידי לימוד תורה וקיום מצוות ומעשים טובים יבנה לקב"ה דירה כאן בעולם הזה. קרי, יגלה-יוציא את מציאות הבורא בעולם הזה (עולם מלשון העלם,) מהעלם לגילוי. בגלל זה הנשמות הקדושות הנמצאות בגן עדן, היו נותנות הכול בשביל להיות פה בעולם הזה ולקיים מצוות, היות ועל אף המעלה הרוחנית האדירה של העולמות הרוחניים ושל הגן עדן, אי אפשר לקיים שם מצוות, אלא רק כאן בעולם הזה.

לכן היהדות שמה כזה דגש עצום על קדושת חיים ועקב כך פיקוח נפש דוחה (כמעט) את כל התורה כולה. הארכת חייו של אדם אפילו לזמן קצר ביותר היא מצווה גדולה ביותר.

"דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד לתת דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך-הוא" (פרקי אבות).

יחד עם זאת, המוות איננו סוף פסוק ועלינו להאמין שאם הבורא גזר שאדם כלשהו יסיים את תפקידו בעולם, עלינו להאמין שהוא השלים את תכלית חייו בעולם הזה ומעתה הוא חי ומתקיים בולם רוחני שכולו טוב. לכן אנו אומרים "ברוך דיין האמת".

גור שרון בנו בן ה-11 של אריאל שרון נהרג מפליטת כדור של אקדח. לאחר האסון הנורא הרבי מליובאביץ' שלח איגרת תנחומין לשרון שהיה אז אלוף בצה"ל.

להלן האיגרת: "שלום וברכה!

הצטערתי רבות על האבדה הגדולה, בהילקח בנך הרך, עליו השלום.

איננו יודעים את דרכי הבורא כדי שנוכל להבין איך מצד אחד ניצלת מסכנות המלחמה ולא זו בלבד, אלא גם נמנית עם אלו שהנחילו ניצחון לעמנו בני ישראל, נגד שונאינו, במצב של 'רבים ביד מעטים' ודווקא בעת מנוחה, בבית אירע אסון כזה.

אבל מצד שני אין כל פלא שאין נברא מבין דרכי הבורא, כיוון שאינו בערך אליו כלל. הרי אין כל פלא שילד קטן אינו מבין את התנהגותו של אדם חכם ומבוגר, אף שההבדל ביניהם הוא רק יחסי…

נקודת נחמה שיש אפילו באסון כל כך גדול ולמעשה עוד יותר מנקודה, מתבטאת בנוסח המסורתי והמקודש כבר שנים ארוכות של מסורת עמנו – "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

חציו השני של האיחול – "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", נראה תמוה. מה הקשר בין אבלות על חורבן ציון וירושלים לאובדן הפרטי של האבל?

ההסבר הוא, שכשם שהאבלות על ציון וירושלים משותפת לכל יהודי בכל מקום, אף על פי שהיא ניכרת יותר אצל אבלי תושבי ירושלים, הרואים את בית המקדש בחורבנו, כך גם אבלו הפרטי של היהודי משותף לכל העם, על פי דברי חז"ל שכל בני ישראל הם 'קומה אחת שלמה' ובשעה שהעם כולו משתתף בצערו של יהודי, יש בזה מן הנחמה.

ועוד נחמה כפולה יש באיחול הזה, שכשם שאנו בטוחים כי בוודאי יבנה השם את חורבות ציון וירושלים, יקבץ נידחי ישראל מכל קצווי תבל על ידי משיח צדקנו ויביאם ברינה לראות בשמחתה של ציון וירושלים, כך גם, ללא ספק, באשר לאבל הפרטי, יתקיים דבר ה' "הקיצו ורננו שוכני עפר" ובשמחה גדולה יתאחדו שוב הקרובים עם יקיריהם בתחיית המתים.

דבר נוסף:

הבבלים והרומאים שכבשו את ציון וירושלים הניחו את ידם רק על בית המקדש הפיזי, העשוי מעצים ואבנים, כסף וזהב. אך בית המקדש הפנימי שבלב כל יהודי – אין ידן של אומות העולם מסוגלת לשלוט בו ולכן הוא נצחי.

כך גם המוות. ידו שולטת רק בגוף הפיזי, אך הנשמה היא נצחית. כעת היא עלתה מעולמנו לעולם האמת ולאור זאת, כל פעולה טובה המכוונת לפי רצונו של הבורא, נותן החיים, מענגת את הנשמה ונזקפת לזכותה ולטובתה.

יהי רצון אשר מכאן ולהבא לא תדעו, אתה ובני ביתך כל צער וכאב ובפעולותיך בהגנה על ארץ הקודש, עליה נכתב בתורה "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה" וכך גם בחייך הפרטיים – בהקפדה על הנחת תפילין וממנה "מצווה גוררת מצווה" ועוד מצווה – תמצא ניחומים.

בכבוד ובברכה,

מנחם שניאורסון

"כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי" (רמב"ם-הלכות אבלות).

תהליך האבל היהודי מחזיר את הבן אדם בהדרגה למסלול החיים השגרתי, על ידי השלבים המרכזיים, שהם: ימי ה'שבעה', ה'שלושים' ו'שנת האבל'.

עלינו לתרגם כאב למעשים ודמעות לצמיחה (הרבי מליובאביץ').

בכ"ב שבט תשמ"ח (1988) נפטרה הרבנית חיה מושקא שניאורסון, אשתו של הרבי מליובאביץ'.

למרות שהרבי נהג להפנים את רגשותיו, ניכר היה כאבו הגדול והעצום.

בשלושת ימי האבל הראשונים הבחינו המנחמים בעיניו הדומות מדמעות של הרבי. אך מיד בתום השבעה הרבי החל למנף את האובדן לאפיקים של מעשים טובים והתמסרות לכלל. בשיחותיו עם החסידים ציטט את הפסוק מספר קוהלת "והחי ייתן אל-ליבו" – כלומר, מי שנשארו בעולם הזה צריכים להפנים לקחים מהאובדן ולמנף אותם. הרבי פעל להקמת מוסדות חינוך וחסד רבים, שינציחו את זכרה של הרבנית וישמשו לעילוי נשמתה.

בית חב"ד כפר יונה ילווה אתכם בתהליך הקשה והמורכב של האבל ויעזור לכם בכל מה שצריך (במיוחד לכאלה שלא כל כך מכירים את ההלכות והמנהגים).

חשיבות מיוחדת ישנה לאמירת ה'קדיש'. אמירת הקדיש שומרת ומגינה על נשמת הנפטר. אמירת ה'קדיש' זאת חובה מוסרית חשובה ביותר המוטלת על בנים כלפי הוריהם שנפטרו.

בית חב"ד כפר יונה ילווה אתכם בתהליך הקשה והמורכב של האבל ויעזור לכם בכל מה שצריך (במיוחד לכאלה שלא כל כך מכירים את ההלכות והמנהגים).

בכל שאלה ניתן לפנות ל: 054-6321890